זה לא הולך להיות פוסט מתלהב על "אני אוהבת אלכוהול ועושה שטויות".
זה גם לא הולך להיות פוסט מתבכיין על אהבה לאלכוהול והתמכרויות. זה כבר נכתב בעבר.
הפוסט הזה הולך להיות פשוט פוסט על למה לפעמים אני שונאת את עצמי כשאני שותה ועל חווית אובדן הזיכרון הנוראית.
אתמול יצאתי ליומולדת של חברה. כשהגעתי כולם היו שיכורים קצת. צ'ייסרים ריקים היו פזורים על השולחן לצד משחקי קופסה והרבה רוח טובה. מיד הזמנתי בירה להצטרף לחגיגה. בהמשך שודרגה הכוס לשלוש בירות ושני צ'ייסרים בערך בשעה.
משם, גררתי את כלת השמחה וחבר משותף לרדיו אי.פי.ג'י.בי, אחד המקומות האהובים עליי בעיר.
כשהגענו לשם הייתי קצת מבושמת, אך לא הרבה יותר מהרגיל. מה זה רגיל? הו, שאלה מצוינת. אני ידועה בקיבולת האלכוהול המכובדת שלי. אני יכולה אף לקבוע ולומר, כי במרבית הערבים אני שותה כל כך הרבה ולא משתכרת, שזה כבר נהיה מטריד המסוגלות של הקיבה שלי. אבל יש ערבים, נדירים ביותר, בהם אני חוטפת את שיכרון האלכוהול. ואני חוטפת אותו קשה. ערב כזה היה ליל אמש.
מכירים את השלב הזה שבו אתם שיכורים, ואתם יודעים שעוד דרינק אחד ואתם באוויר? אני לא יודעת לזהות את השלב הזה. אני שותה ומרגישה הכי סחית ומחוברת לעולם, עד שאני מתעוררת בבוקר עם שברי זיכרונות, בלאק אאוט טוטאלי מהשתלשלות האירועים ודאגה שמא הבכתי את עצמי ואת חבריי באיזשהו אופן.
זה מוזר, אבל אצלי ה"דרינק אחד יותר מידי" מגיע בהפתעה. אני מרגישה אחלה ואז זה מכה בי. איך אני אמורה לדעת מתי להפסיק? לפעמים זה יכול לקרות אחרי 4 כוסות ולפעמים אחרי 10. שונאת את חוסר האונים הזה. אני אוהבת לצאת, אוהבת לשתות. יש אנשים שאוהבים ללכת למסעדות? אני אוהבת לצאת לבלות. הבעיה היא שכשהאלכוהול משתלט עליי, פורצת ממני מישהי אחרת. אולי היא המיסקאוף האמיתית, אולי לא.
אז כן, זה לא קורה הרבה, אבל מספיק אירוע אחד כמו החתונה של החברה הכי טובה שלי, שבה התנשקתי עם האח של החתן מול המשפחות שלהם, ושהדי.ג'ייז הדוחים ניסו לנשק אותי (ניצול מגעיל ביותר של הסיטואציה) וכל החברים נחלצו לעזרתי והצטרכו לשמור עליי בהמשך האירוע. אני כמובן, לא זכרתי כלום מכל זה, ולמזלי צינזרו את התמונות הקשות. כאב לי בעיקר האכזבה של החברים, שהיו צריכים להקריב חלק מההנאה שלהם כדי להשגיח עליי.
לא יודעת כמה מכם חוו שכחת זיכרון או "בלאק-אאוט" בימי חייהם מאלכוהול, אך זו תחושת חוסר אונים נוראית. להתעורר בבוקר בבית, במיטה, בחתיכה אחת, זה מעודד אך מטריד. במיוחד מטריד החלק של התקשרות הטלפונית, פייסבוקית, טוויטרית עם כל הנוגעים בדבר מליל אמש על מנת לשמוע דיווחים.
מסעירים או מביכים. להתנצל או לצחוק. להתבאס או להתעודד.
זה לא בשבילי הסטרס הזה של "וידוא הריגה" לאחר מעשה.
אני פולניה, ובפולניה כמו בפולניה, אכפת לנו מה יגידו השכנים.
זה לא פוסט רחמים, אין תשובות גם לבעיה הזו, חוץ מהברורה: תשתי פחות.
אם אנסה לסכם עבור עצמי, אלו הסיבות העיקריות שבגללן אני שונאת את איבוד הזיכרון הזה:
1. אני עלולה לעשות שטויות שיתנקמו בי למחרת (אח של החתן רצה להמשיך את הקשר ביננו ואני בעיקר התביישתי
מההורים של חברה שלי ומהמשפחה שלו שבאה אליהם לראות את המונדיאל כשהייתי אצלם). ואני יכולה לעשות דברים
כה מביכים שאפילו אני לא מסוגלת להעלות אותם על הכתב.
2. לגרוע מההנאה של חבריי כדי שהם יוכלו לדאוג לי
3. מפחדת שהבכתי את עצמי ברבים ואינני יודעת זאת, או שיש עדים שלא אזכור שהיו עדים לסיטואציה הזו וזה יתנקם בי.
אני אומרת שזה לא יקרה שוב, אבל אני יודעת שאני משקרת לעצמי. עוד שבועיים יש לי יומולדת ואני יודעת, אני פשוט יודעת שאתעורר במיטה שלי בבוקר ואחשוב- WTF?
זה גם לא הולך להיות פוסט מתבכיין על אהבה לאלכוהול והתמכרויות. זה כבר נכתב בעבר.
הפוסט הזה הולך להיות פשוט פוסט על למה לפעמים אני שונאת את עצמי כשאני שותה ועל חווית אובדן הזיכרון הנוראית.
אתמול יצאתי ליומולדת של חברה. כשהגעתי כולם היו שיכורים קצת. צ'ייסרים ריקים היו פזורים על השולחן לצד משחקי קופסה והרבה רוח טובה. מיד הזמנתי בירה להצטרף לחגיגה. בהמשך שודרגה הכוס לשלוש בירות ושני צ'ייסרים בערך בשעה.
משם, גררתי את כלת השמחה וחבר משותף לרדיו אי.פי.ג'י.בי, אחד המקומות האהובים עליי בעיר.
כשהגענו לשם הייתי קצת מבושמת, אך לא הרבה יותר מהרגיל. מה זה רגיל? הו, שאלה מצוינת. אני ידועה בקיבולת האלכוהול המכובדת שלי. אני יכולה אף לקבוע ולומר, כי במרבית הערבים אני שותה כל כך הרבה ולא משתכרת, שזה כבר נהיה מטריד המסוגלות של הקיבה שלי. אבל יש ערבים, נדירים ביותר, בהם אני חוטפת את שיכרון האלכוהול. ואני חוטפת אותו קשה. ערב כזה היה ליל אמש.
 |
| האלכוהול מוציא ממני מישהי אחרת. זה מסוכן. |
מכירים את השלב הזה שבו אתם שיכורים, ואתם יודעים שעוד דרינק אחד ואתם באוויר? אני לא יודעת לזהות את השלב הזה. אני שותה ומרגישה הכי סחית ומחוברת לעולם, עד שאני מתעוררת בבוקר עם שברי זיכרונות, בלאק אאוט טוטאלי מהשתלשלות האירועים ודאגה שמא הבכתי את עצמי ואת חבריי באיזשהו אופן.
זה מוזר, אבל אצלי ה"דרינק אחד יותר מידי" מגיע בהפתעה. אני מרגישה אחלה ואז זה מכה בי. איך אני אמורה לדעת מתי להפסיק? לפעמים זה יכול לקרות אחרי 4 כוסות ולפעמים אחרי 10. שונאת את חוסר האונים הזה. אני אוהבת לצאת, אוהבת לשתות. יש אנשים שאוהבים ללכת למסעדות? אני אוהבת לצאת לבלות. הבעיה היא שכשהאלכוהול משתלט עליי, פורצת ממני מישהי אחרת. אולי היא המיסקאוף האמיתית, אולי לא.
אז כן, זה לא קורה הרבה, אבל מספיק אירוע אחד כמו החתונה של החברה הכי טובה שלי, שבה התנשקתי עם האח של החתן מול המשפחות שלהם, ושהדי.ג'ייז הדוחים ניסו לנשק אותי (ניצול מגעיל ביותר של הסיטואציה) וכל החברים נחלצו לעזרתי והצטרכו לשמור עליי בהמשך האירוע. אני כמובן, לא זכרתי כלום מכל זה, ולמזלי צינזרו את התמונות הקשות. כאב לי בעיקר האכזבה של החברים, שהיו צריכים להקריב חלק מההנאה שלהם כדי להשגיח עליי.
לא יודעת כמה מכם חוו שכחת זיכרון או "בלאק-אאוט" בימי חייהם מאלכוהול, אך זו תחושת חוסר אונים נוראית. להתעורר בבוקר בבית, במיטה, בחתיכה אחת, זה מעודד אך מטריד. במיוחד מטריד החלק של התקשרות הטלפונית, פייסבוקית, טוויטרית עם כל הנוגעים בדבר מליל אמש על מנת לשמוע דיווחים.
מסעירים או מביכים. להתנצל או לצחוק. להתבאס או להתעודד.
זה לא בשבילי הסטרס הזה של "וידוא הריגה" לאחר מעשה.
אני פולניה, ובפולניה כמו בפולניה, אכפת לנו מה יגידו השכנים.
זה לא פוסט רחמים, אין תשובות גם לבעיה הזו, חוץ מהברורה: תשתי פחות.
אם אנסה לסכם עבור עצמי, אלו הסיבות העיקריות שבגללן אני שונאת את איבוד הזיכרון הזה:
1. אני עלולה לעשות שטויות שיתנקמו בי למחרת (אח של החתן רצה להמשיך את הקשר ביננו ואני בעיקר התביישתי
מההורים של חברה שלי ומהמשפחה שלו שבאה אליהם לראות את המונדיאל כשהייתי אצלם). ואני יכולה לעשות דברים
כה מביכים שאפילו אני לא מסוגלת להעלות אותם על הכתב.
2. לגרוע מההנאה של חבריי כדי שהם יוכלו לדאוג לי
3. מפחדת שהבכתי את עצמי ברבים ואינני יודעת זאת, או שיש עדים שלא אזכור שהיו עדים לסיטואציה הזו וזה יתנקם בי.
אני אומרת שזה לא יקרה שוב, אבל אני יודעת שאני משקרת לעצמי. עוד שבועיים יש לי יומולדת ואני יודעת, אני פשוט יודעת שאתעורר במיטה שלי בבוקר ואחשוב- WTF?
וזו תרומה קטנה ומשעשעת של רשל, שמזכירה לי שכל עוד זה לא מתועד, הכל יהיה בסדר:
