לפני חצי שנה, הרגשתי שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי. זאת שהייתה שם בשבילי תמיד. כל פעם שהייתי צריכה אותה, היא הייתה במרחק נגיעה. ידעה להצחיק, לנחם, להרגיע, לרגש, לתת לי ביטחון.
חצי שנה בלי סיגריה.
אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שנה ושבוע, אם אני חושבת שזה אפשרי שאני אפסיק לעשן, כנראה שהייתי צוחקת לכם בפרצוף.
מי שלא מכיר אותי, והאמת, גם מי שכן. כמה אירועי מפתח הקשורים לסיגריות:
פרק א'- אתם זוכרים את הילד הזה שמביא את הסיגריות הראשונות לחבר'ה כדי שכולם ינסו? אני.
פרק ב'- מכירים את זה שהיה הולך בסתר לעשן, ומסתיר את זה גם מהחברים שלו? אני.
פרק ג'- אנשים שמפסיקים לעשן לפני הצבא? אני.
פרק ד'- אנשים שמעשנים רק ביציאות? לא אני.
פרק ה'- אנשים שמפסיקים לעשן בבה"ד 1 כדי להעלות את הכושר? אני
פרק ו'- אנשים שמבינים שזה לא קשור ועולים לחפיסה ביום? אני.
פרק ז'- אנשים שבטיול לג'ונגלים מחשבים סיגריות פר יום בדקדקנות ואז נתקעים ואין להם סיגריות והם בקריז? אני.
פרק ח'- אנשים שסיגריה של הבוקר חשובה להם יותר מקפה של הבוקר? אני.
פרק ט'- אנשים שיאחרו למקומות רק כדי להספיק לעשן סיגריה לפני? אני.
בקיצור, הבנתם את הקטע. הייתי מכורה קשה ביותר. מהאנשים שלא יכולים לפתוח את הבוקר בלי סיגריה ובטח לא לסגור את היום בלי אחת. לפני חצי שנה וכמה ימים, החלטתי להפסיק לעשן, אני אפילו לא זוכרת למה בדיוק.
אני אוהבת לעשן. א-ו-ה-ב-ת. אני בכוונה לא כותבת את זה בלשון עבר. אני עדיין אוהבת את זה, רק יודעת שאסור לי לעשן אפילו אחת. גם לא לקחת שאכטה. שאכטה תוביל לשתיים, תוביל לסיגריה פה ושם, תוביל לאחת בשבוע, אחת ביום ומשם ההתדרדרות לחפיסה קצרה.
התחלתי לקרוא את הספר של אלן קאר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הפסקתי בעמוד 50 כי הבנתי מה הוא רוצה ולא כל כך היה לי כוח להמשיך לשמוע את זה עוד כמה מאות עמודים. הוא עזר להרבה אנשים. אני יכולה לבד.
ואכן, במשך כמה ימים הפחתתי כמויות עד שיומיים לפני ההפסקה הטוטאלית, עישנתי סיגריה- שתיים ביום. ואז התחלתי להרגיש רע שעישנתי אותן. אמרתי לעצמי- יכולת גם בלעדיהן. בבוקר יום ה-29/4/10, קמתי בבוקר, תכננתי מתי אעשן את הקצבת הסיגריות שלי. אבל בערב, הלכתי לישון בלי לעשן אפילו אחת.
ההתחלה, הייתה קשה, אבל מעצימה מאוד. היו רגעים שיכולתי לאכול למישהו ת'ראש רק שיתן לי סיגריה. בלי סיגריות על בירה, בלי סיגריית בוקר, בלי סיגריית סוף יום, או, אלוהים! היכן סיגריית סוף המשמרת שלי?
הייתה תקופה קשה. באותה תקופה הבנתי שלא רק שהייתי מכורה לסיגריות, הייתי אשכרה תלויה בהן. פיתחתי תלות מטורפת לסיגריות. אם לא הייתי מקבלת את מנת הניקוטין שלי ברגע ובזמן הנכון- הייתי יכולה להפוך עולמות. לגלות בלילה שנגמרו לי הסיגריות? רכיבה של 10 דקות על האופניים כדי לקנות חפיסה. בדוק.
אז עכשיו, אני חצי שנה בלי. מתמודדת עם קרייבים לשאכטות פה ושם. אבל בעיקר- מרגישה הרבה פחות תלותית. למרות שעדיין, אני מתגעגעת לפעמים לחברה הכי טובה שלי.
חצי שנה בלי סיגריה.
אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שנה ושבוע, אם אני חושבת שזה אפשרי שאני אפסיק לעשן, כנראה שהייתי צוחקת לכם בפרצוף.
מי שלא מכיר אותי, והאמת, גם מי שכן. כמה אירועי מפתח הקשורים לסיגריות:
פרק א'- אתם זוכרים את הילד הזה שמביא את הסיגריות הראשונות לחבר'ה כדי שכולם ינסו? אני.
פרק ב'- מכירים את זה שהיה הולך בסתר לעשן, ומסתיר את זה גם מהחברים שלו? אני.
פרק ג'- אנשים שמפסיקים לעשן לפני הצבא? אני.
פרק ד'- אנשים שמעשנים רק ביציאות? לא אני.
פרק ה'- אנשים שמפסיקים לעשן בבה"ד 1 כדי להעלות את הכושר? אני
פרק ו'- אנשים שמבינים שזה לא קשור ועולים לחפיסה ביום? אני.
פרק ז'- אנשים שבטיול לג'ונגלים מחשבים סיגריות פר יום בדקדקנות ואז נתקעים ואין להם סיגריות והם בקריז? אני.
פרק ח'- אנשים שסיגריה של הבוקר חשובה להם יותר מקפה של הבוקר? אני.
פרק ט'- אנשים שיאחרו למקומות רק כדי להספיק לעשן סיגריה לפני? אני.
בקיצור, הבנתם את הקטע. הייתי מכורה קשה ביותר. מהאנשים שלא יכולים לפתוח את הבוקר בלי סיגריה ובטח לא לסגור את היום בלי אחת. לפני חצי שנה וכמה ימים, החלטתי להפסיק לעשן, אני אפילו לא זוכרת למה בדיוק.
אני אוהבת לעשן. א-ו-ה-ב-ת. אני בכוונה לא כותבת את זה בלשון עבר. אני עדיין אוהבת את זה, רק יודעת שאסור לי לעשן אפילו אחת. גם לא לקחת שאכטה. שאכטה תוביל לשתיים, תוביל לסיגריה פה ושם, תוביל לאחת בשבוע, אחת ביום ומשם ההתדרדרות לחפיסה קצרה.
התחלתי לקרוא את הספר של אלן קאר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הפסקתי בעמוד 50 כי הבנתי מה הוא רוצה ולא כל כך היה לי כוח להמשיך לשמוע את זה עוד כמה מאות עמודים. הוא עזר להרבה אנשים. אני יכולה לבד.
ואכן, במשך כמה ימים הפחתתי כמויות עד שיומיים לפני ההפסקה הטוטאלית, עישנתי סיגריה- שתיים ביום. ואז התחלתי להרגיש רע שעישנתי אותן. אמרתי לעצמי- יכולת גם בלעדיהן. בבוקר יום ה-29/4/10, קמתי בבוקר, תכננתי מתי אעשן את הקצבת הסיגריות שלי. אבל בערב, הלכתי לישון בלי לעשן אפילו אחת.
ההתחלה, הייתה קשה, אבל מעצימה מאוד. היו רגעים שיכולתי לאכול למישהו ת'ראש רק שיתן לי סיגריה. בלי סיגריות על בירה, בלי סיגריית בוקר, בלי סיגריית סוף יום, או, אלוהים! היכן סיגריית סוף המשמרת שלי?
הייתה תקופה קשה. באותה תקופה הבנתי שלא רק שהייתי מכורה לסיגריות, הייתי אשכרה תלויה בהן. פיתחתי תלות מטורפת לסיגריות. אם לא הייתי מקבלת את מנת הניקוטין שלי ברגע ובזמן הנכון- הייתי יכולה להפוך עולמות. לגלות בלילה שנגמרו לי הסיגריות? רכיבה של 10 דקות על האופניים כדי לקנות חפיסה. בדוק.
אז עכשיו, אני חצי שנה בלי. מתמודדת עם קרייבים לשאכטות פה ושם. אבל בעיקר- מרגישה הרבה פחות תלותית. למרות שעדיין, אני מתגעגעת לפעמים לחברה הכי טובה שלי.
